🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן
פרשת וישב נקראת כמעט תמיד סמוך לחנוכה, ויש מי שמוצא בה רמזים שמחברים אותה אל הנרות. השיעור שלפניך מסתכל על שלושה מקומות בפרשה: הבור שהושלך אליו יוסף, החותמת והפתילים שנתנה תמר, והמילה היחידה של ״נר חנוכה״ שבמשנה.
חנוכה הוא זמן של הלל והודאה. מי שמחפש בפרשה את הנר, מוצא גם את ההודיה שמאחוריו.
האחים משליכים את יוסף לבור, והתורה מוסיפה: ״וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם״ (בראשית לז, כד). שואלת הגמרא (שבת כב ע״א): אם נאמר ״רֵק״, ברור שאין בו מים. מה בא ללמד ״אֵין בּוֹ מָיִם״? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.
השיעור מביא מכאן לימוד חינוכי: אדם אינו יכול להישאר ריק. אם לא ממלאים אותו במים, שהם התורה, נכנסים אליו נחשים ועקרבים. בן אדם צעיר שמחפש תוכן וחיות, ואם לא נותנים לו את התוכן הנכון, הוא ימצא תוכן אחר.
ראובן אמר לאחיו ״הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה״ כדי להציל אותו. השיעור שם לב שהתורה כתבה ״הַבֹּרָה״ ואחר כך ״וְהַבּוֹר״, והבור היה עמוק. כשמסתכלים מלמעלה, לא רואים מה שבתוכו. ראובן חשב שהוא בור ריק פשוט, ולא ראה את הנחשים והעקרבים שבתוכו.
והגמרא מביאה את הדרשה הזאת דווקא בסוגיית נר חנוכה, מיד אחרי הדין שנר חנוכה שהונח למעלה מעשרים אמה פסול. מה שגבוה מדי, או עמוק מדי, אי אפשר לראות. כך גם הבור וגם הנר שמעל עשרים אמה.
מצוות הנר היא פרסום הנס, ולכן מקומה במקום שרואים אותו. בזמן הגמרא בנו בתים נמוכים מעץ, בדרך כלל קומה אחת ועליה, וכולם הדליקו בחלון או בפתח. היום יש בניינים של עשר קומות, והשאלה איפה מדליקים נעשתה קשה יותר.
השיעור מציג שאלה עיקרית: איפה בדיוק מדליקים בבניין גבוה? פתח הבניין הוא לובי, וכמעט אף אחד לא רואה אותו כ״פתח הבית״. ומה לגבי פתח החצר? החזון איש סבר שהגמרא דיברה על חצר סגורה שחיים בה, ולכן בימינו, כשהחצר היא חניה או גינה שאינה חלק מהבית, מדליקים בפתח הבית. הבריסקר רב סבר שאין חילוק, ושגם היום מדליקים בפתח החצר. כך נהגו, כפי שמספר השיעור, בבני ברק לפי החזון איש, ובירושלים לפי הבריסקר רב. ויש גם מקום לשאול איפה בבניין בן עשר קומות נמצא ״פתח החצר״ בכלל.
מי שגר בעיר מעורבת ומדליק, מפרסם את הנס בעצם נוכחותו. גם מי שאינו מרצה ואינו מנהיג, הנר שלו מאיר לאנשים רבים שרוצים לראות נרות חנוכה.
תמר מבקשת מיהודה ערבון, והוא נותן לה ״חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטֶּךָ״ (בראשית לח, יח). חותמת ופתילים, ממש מזכירים את חנוכה: פתילים של נרות, וחותם כהן גדול שהיה על פך השמן.
כשהיא נתפסת בהריון, היא שולחת את הסימנים ואומרת ״הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה״, ויהודה מודה: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״. זו הודיה בפה מלא.
בפיוט ״יום ליבשה״ של רבי יהודה הלוי, שנוהגים לשיר אותו בפסח או בברית מילה, מופיעה שורה שלקוחה מהסיפור הזה: ״לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת הֲכֵן הַדָּבָר אֱמֶת, לְמִי הַחוֹתֶמֶת וּלְמִי הַפְּתִילִים״. בפיוט, עם ישראל פונה אל הקדוש ברוך הוא: למי חותמים ברית בגוף, ולמי שמים ציציות? הפיוט לוקח את הלשון של תמר ליהודה והופך אותה לשיר אהבה לה׳.
השיעור מציין שהמילים ״נר חנוכה״ מופיעות במשנה פעם אחת בלבד, בסוף פרק ״הכונס״ במסכת בבא קמא. אם גמל עמוס פשתן נכנס לחנות ונדלק בנרו של החנווני, החנווני חייב אם הניח את הנר בחוץ. רבי יהודה אומר: ״בנר חנוכה פטור״, כי הניח אותו לצורך מצווה.
ובפרשת וישב, כשמגיעה לידיעת יהודה שתמר הרתה, הוא אומר: ״הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף״. יהודה של הפרשה ורבי יהודה של המשנה, והמילה ״נר״ ואש. זה לא פירוש מוכרח אלא רמז יפה, כפי שנאמר בשיעור.
בתפילת על הנסים אנחנו אומרים שקבעו ימי חנוכה אלו ״להודות ולהלל לשמך הגדול״. כל נר שמדליקים הוא הודיה על נס. ומי שמחפש את הנר כבר בפרשה, מוצא שהודיה והנר הולכים יחד.
הבור שבו אין מים, והחותמת והפתילים: כל אחד מהם מזכיר שאפשר להפוך מקום ריק למקום של נר, של תורה ושל הודיה.